גזר דין בתיק ת"ד 20665-07

הנאשם הורשע, על פי הודאתו, בעבירות של סירוב לבדיקת שכרות, נהיגה בשכרות, נהיגה בקלות ראש, התנהגות הגורמת נזק, חציית שטח הפרדה בנוי וסטייה מנתיב נסיעה.

טיעוני הצדדים :

1.      ב"כ המאשימה עתרה להטלת מאסר בפועל, מאסר על תנאי ארוך ומרתיע, פסילה בפועל לתקופה ממושכת ומעל פסילת המינימום, פסילה על תנאי וקנס. ב"כ המאשימה הדגישה את חומרת העבירות ואת השילוב בין גרימת תאונת הדרכים לבין הנהיגה בשכרות והפנתה לעברו התעבורתי של הנאשם ולתסקיר שירות המבחן שאינו שולל התנהגות דומה בעתיד.

2.      ב"כ הנאשם ביקש שלא להטיל על הנאשם מאסר בפועל, לרבות בעבודות שירות ולהסתפק בפסילה בפועל לתקופה של שנה לכל היותר, מאסר על תנאי מרתיע וקנס, כיון שהנאשם הודה, אין לנאשם עבר פלילי ועברו התעבורתי אינו מכביד. בנוסף, עתר להקלה על רקע חלוף הזמן,   כ-5 שנים, ממועד העבירה וכיון שבעת ביצועה היה הנאשם צעיר כבן 19 ומאז התבגר ובשנתיים האחרונות מסייע בפרנסת המשפחה.

המצב המשפטי:

3.      תאונות הדרכים הפכו למכת מדינה ולכן קבע בית המשפט העליון כי על בתי המשפט להחמיר בענישת נאשם שבנהיגתו הרשלנית גרם לתאונת דרכים, וזאת לשם הרתעת היחיד וכלל הציבור(ע"פ 5729/09 אלישע לוי נ' מדינת ישראל; ע"פ 11786/04 חוסאם אבו טריף נ' מדינת ישראל; ע"פ 8005/00 מדינת ישראל נ' גיל משה - פורסמו במאגרים המשפטיים).  

לא זו אף זו, ההלכה הפסוקה מורה להחמיר עם נהגים האוחזים בהגה בהיותם שיכורים, על רקע הסיכון שהם מהווים לעצמם ולכלל המשתמשים בדרך (רע"פ 7507/08 שחר עוזיאל נגד מדינת ישראל; רע"פ 8387/06 אמרא איילא נגד מדינת ישראל; רע"פ 3343/04 יעקב נפתג'י נגד מדינת ישראל - פורסמו במאגרים המשפטיים).

4.      על אף מדיניות הענישה המחמירה בעבירות בהן הורשע הנאשם, מלאכת הענישה הנה אינדיבידואלית ולכן בבוא בית המשפט לגזור את הדין, עליו להפעיל את שיקול דעתו ולהתחשב בנסיבות ביצוע העבירות ובנסיבותיו האישיות של הנאשם. מדיניות ענישה כללית ועקרונית לעולם לא תוכל לבוא תחת שיקול דעתו של בית המשפט, המתחשב הן ב"עושה" והן ב"מעשה" (רע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל; רע"פ 6115/06 מדינת ישראל נ' מוראד אבו לבן - פורסמו במאגרים המשפטיים).

דיון והכרעה :

5.      הנאשם הורשע בכך שבתאריך 16/05/07 סמוך לשעה 00:30 נהג ברכב פרטי בכביש 75 וסמוך לקילומטר 20.1 איבד שליטה ברכב, סטה שמאלה מנתיב נסיעתו, תוך חציית שטח הפרדה בנוי, והתנגש במשאית שחנתה בסמוך לנתיב הנגדי.

כתוצאה מן התאונה, נפגע הנאשם ונזקק לטיפול רפואי, אולם לא נגרמו לו חבלות של ממש.

שני כלי הרכב המעורבים ניזוקו.

אותה עת נהג הנאשם ברכב בהיותו שיכור, כאשר שכרותו נלמדת מסירובו לדרישת השוטר לבצע בדיקת שכרות. 

6.      אין חולק כי העבירות שביצע הנאשם הנן חמורות וכי חומרה יתרה נובעת מן השילוב ביניהן, המשקף נהיגה ברף רשלנות גבוה. הסיכון לציבור, שהיוותה נהיגת הנאשם בשכרות, התממש במקרה זה, שכן נהיגת הנאשם בשכרות הסתיימה בתאונת דרכים.

7.      עם זאת, בתאונה נפגע הנאשם לבדו, לא נגרמו לו חבלות של ממש ותוצאות התאונה קלות.

8.      שירות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית, כיון שהנאשם טען כי אינו סובל מבעיית אלכוהול, לא הביע נזקקות לסיוע והתנגד לאבחון הכולל סדרת מפגשים בעמותת "אפשר", בשל תנאי עבודתו. היות שנושא צריכת האלכוהול לא התברר, קצין המבחן לא יכול היה לשלול סיכון להתנהגות דומה בעתיד וסבר כי "הטלת עונש מרתיע עשויה להציב גבול חיצוני מסוים". 

מן התסקיר עולה כי הנאשם גילה מודעות להתנהגותו הבעייתית, להשלכותיה ולסכנה שהיווה לעצמו ולאחרים וכי תפקודו של הנאשם בתחומי החיים השונים הנו תפקוד נורמטיבי. 

בפני קצין המבחן הביע הנאשם צער ואשמה וטען כי מאז האירוע דנן, חל שינוי בתפיסותיו, הפסיק לבלות עם חברים בעייתיים והפסיק לצרוך אלכוהול.

9.      במסגרת שיקולי הענישה, אתחשב לקולה בנסיבותיו האישיות של הנאשם כעולה מטיעוני הסנגור המלומד ומתסקיר שירות המבחן.